בהרבה חברות או ארגונים גדולים אשר מנהלים מספר גדול של פרוייקטים במקביל עולה השאלה – האם להטמיע שיטות ניהול פרויקטים אחידות. המציאות מלמדת שלרוב זה לא קורה מעצמו. בתהליך הגידול של החברה וכשמתחיל מצב של ריבוי פרוייקטים וגיוס מנהלי פרויקטים מתהווה בדר"כ מצב שבו הם מגבשים לעצמם שיטות עבודה ע"פ הידע, ההעדפות והנסיון הקודם ולפני ששמנו לב, התקבעו כבר בשטח הרגלים שונים.
בשלב הבא, כאשר ההנהלה מחפשת שקיפות ומידע איכותי על מצב הפרויקטים או שמתחילים אתגרים שיש לתת עליהם את הדעת, קשה לארגון לקבל תמונת מצב, להבין איפה הבעיות, ולשלוט באמת בהחלטות.
צריך לזכור שגם בשלב הזה ובעצם בכל שלב עוד לא מאוחר, עדיין אפשר לשנות את המצב ולהטמיע שיטות ניהול אחידות שיאפשרו יעילות, שקיפות, שיתוף ידע ואחידות. זה רק יהיה קצת יותר קשה וכנראה שיהיו יותר התנגדויות בשטח.
מהם היתרונות והחסרונות של מהלך כזה למרות ולאור המאמץ שהוא דורש? והאם כדאי באמת לעשות את המאמץ הזה?
היתרונות:
החסרונות:
כפי שניתן לראות היתרונות הם רבים ומשמעותיים ולכן אפשר לומר באופן ודאי שברוב המוחלט של המקרים כדאי להשקיע את המאמץ ולהטמיע שיטה אחידה מבוססת נתונים ופוטנציאלית גם כלי ניהול פרוייקטים אחיד.
יתרה מכך, חברה גדולה שלא תעשה את זה תתקשה מאוד לייצר נתונים איכותיים ומספקים על הפרוייקטים ולשפר יעילות ותוצאות ותהיה נתונה להשפפעה מוחלטת של יכולות מנהל/ת הפרוייקט.
יחד עם כך צריך לזכור את החסרונות ולטפל בהם –
להשאיר בכל זאת חופש פעולה למנהלי הפרויקטים, ויש הרבה מקומות שאפשר ואפילו מתבקש, להשאיר מידת גמישות שמאפשרת להתאים את השיטה לפרויקטים שונים, ולשתף את מנהלי הפרויקטים עצמם בהחלטות, בתהליך ובהטמעה שלו.
כשעושים את זה נכון – התוצאות מובטחות, ובמובנים מסויימים זה כמו לצאת מהאפלה אל האור.
(לייעוץ והכוונה איך עושים את זה נכון - אפשר ליצור איתנו קשר ונשמח לעזור!)
בהצלחה!